כמו בכל שנה החלטנו שגם השנה נעשה את החופשה השנתית כאן בישראל, בצפון. חמישה ימים בסוף אוגוסט שבמהלכם לילדים כבר נשבר מהבריכה בצימר ולא היתה ברירה אלא לצאת החוצה. ניגשתי לבעל הצימר שאלתי אותו אם הוא מכיר מקום שאפשר לטייל בו, אבל כזה שלא נצטרך להדחק בשיא החום יחד עם כל עם ישראל. הוא לקח אותי הצידה אמר לי בלחש שיש מעיין נסתר באזור שלהם שרק המקומיים מכירים. כמו ביציאה למבצע צבאי מסווג הוא פרש לי מפה וסימן לי בעיגול שבילים סודיים, כאלה שאפילו הוויז לא מכיר. אלה השבילים שאמורים להוביל אותי לאותו מעיין קסום.
למחרת בבוקר, בזמן שבעל הצימר משביע אותי לא לספר לאף אחד, אני יוצא נחוש ונרגש לקראת כיבוש המעיין הסודי. העמסנו את התיקים ואת הילדים ויצאנו לדרך. המפה היתה פרושה מולי. ניווטתי לתוך השבילים הסודיים בתוך שדות נסתרים. עוד רגע מגיעים לאותו מעיין סודי שרגל תייר לא דרכה בו.אחרי 20 דקות של פיתולים ואחרי שהקפיצים של האוטו כבר צעקו לי "חלאס", פתאם באמצע שום מקום נדהמתי לראות מולי טור עצום של עשרות מכוניות עומדות – רובן מנסות לפרסס בשביל הצר כדי לחזור אחורה. "מה קורה?" אני שואל את הבחור מהרכב לפני, "כדאי שתסתובב – המעיין כבר מפוצץ – אי אפשר להכניס בו סיכה". בקיצור חצי המדינה ניסתה להגיע למעיין הסודי רק כי היה סיכוי ששם לא יהיה להם צפוף.
מבואס בדרך חזרה לצימר אני מקבל תמונות מחברים בוואטסאפ. הם שולחים לי מראות של נופים שרואים רק במדורים של "עשרת המקומות היפים בעולם". העלות של הטיול שהם עושים הסתבר לי אחר כך היתה פחות או יותר כמו העלות של השהייה שלי בסמוך למעיין העאלק סודי, אבל לעזאזל איפה הם ואיפה אני?
למה אני מספר את הסיפור הלא כל כך משעשע הזה שקרה לי?
בשבוע שעבר נתניהו למי שלא שמע ולא ראה, לגלג בכנסת על כך שרבים מאיתנו מקטרים על המצב הכלכלי ואז מתלבטים באותה נשימה לאיזה יעד לטוס. זה היה שיא נאומו של רה"מ. נתניהו הוא להטוטן פוליטי ומטובי הנואמים והדמגוגים שהיו לנו פה. המסרים שלו קליטים, מועברים בכריזמטיות בשילוב קול באס עבה וארשת פנים רצינית – קל מאד להאמין לו. גם בנאום הזה הדברים נשמעו כל כך אמיתיים עד כדי כך שהדיון נסוב סביב המילה "חמוצים", מבלי שמישהו שאל את השאלה הכי חשובה: האם באמת העובדה שאנחנו טסים כל כך הרבה לחו"ל אומרת משהו על מצבנו הכלכלי?
בשביל לענות על זה בואו נחזור קצת אחורה – טיסה לחו"ל התקבעה עוד מאז שהיינו ילדים כמוצר מותרות, כסוג של פרבילגיה שאפשר לממש אותה רק אם הייתם ממש עשירים או שחסכתם מספיק זמן לצורך זה. אני זוכר שבגיל 14 הורי טסו פעם ראשונה לחו"ל – לפלמה דה מיורקה. זה היה מבחינתי ארוע דרמטי כזה ששיך לארועים המשפחתיים החד פעמיים. במציאות היום יש כבר חבילות לאירופה הרבה יותר משתלמות מחבילת תיירות בארץ, ומשום מה עדיין נותרה הסטיגמה שמי שטס לחו"ל יש לו כסף – על זה גם משחק נתניהו בנאום שלו.
הסיבה שהגענו למצב כזה היא בראש ובראש בעיה דמוגרפית – אנחנו מתרבים מהר אבל מספר מקומות התירות בטבע נשאר אותו דבר. נוסף לכך נתניהו הציג בנאומו נתון מדהים על כמות אדירה של תיירים שנכנסים לישראל. הוא צודק. בתקופתו באים המוני תיירים לישראל אבל במקביל קצב בניית מקומות האירוח, במיוחד במקום מתויר כמו אילת, תקוע. כבר 17 שנה שלא קם באילת אף בית מלון חדש בעיקר בגלל בירוקרטיה. זה נכון ששר התירות הנוכחי, יריב לוין, פועל לשנות את זה אבל הדרך לשם נראית עדיין רחוקה. האינפלציה בתיירים מול הדיפלציה במלונות יוצרת מחירים מנופחים וחוסר כדאיות להתארח במלונות בישראל בתקופות השיא, במיוחד אם אתה לא תייר.
נתניהו אומר בנאום שלו "ישראלים נוסעים לחו"ל במספרים אדירים – יותר משלושה מיליון ישראלים נסעו לחו"ל בקיץ ובחגים. זה מספר בלתי נתפש". במציאות אנחנו טסים לחו"ל לא בגלל שהמצב שלנו יותר טוב אלא בגלל שהמצב התיירותי בישראל הולך ונהיה רע. כמעט בלתי אפשרי למצא בזמני השיא מקום ללון ולטייל שהוא לא דחוס, לא צפוף ולא יקר, מה שמאלץ אותנו לברוח לחו"ל במספרים אדירים.
והערה לסיום: נתניהו אומר שאנחנו מאושרים כשאנחנו חוזרים חזרה לישראל מנופש. אני לא יודע מה עם אחרים- אבל כשאני חוזר מחופשה בחו"ל, מהשקט, השלווה והמחירים הנוחים, לוקח לי כמה ימים טובים עד שאני משתחרר מהבאסה ומצליח להתאקלם חזרה בתוך סיר הלחץ שנקרא ישראל.