ב1992 הוגדר לראשונה יעד אינפלציה בישראל, שנאבקה אז באינפלציה גבוהה במיוחד. למרות היעד, בנק ישראל לא נחל הצלחה גדולה בכל הקשור לעמידה בו וקלע רק בכרבע מהיעדים שהציב לעצמו בכל שנה ושנה. יעד האינפלציה הראשוני היה 14-15 אחוזים וכעבור 11 שנה צנח כבר ל- 1-3 אחוזים – הנמוך בישראל מאז ומעולם.
פירוש המילה אינפלציה היא עליה מתמשכת ברמת המחירים של שרותים ומוצרים לאורך תקופת זמן קצובה, לכן ליעד האינפלציה משמעות דרמטית על חיינו. על פי החשיבה הנאו קלאסית בעולם, אינפלציה מתונה היא ארוע חיובי. אינפלציה כזו מייצגת עליית ביקושים וצמיחת המשק ולכן בנק ישראל שואף לייצר אינפלציה של עד 3 אחוזים אך לא פחות מאחוז. בשנים האחרונות הוא נכשל כאשר ישראל עברה למצב דיפלציוני (אינפלציה שלילית).
השבוע התבשרנו כי הריבית בישראל תשאר בשפל ההיסטורי של 0.1%. בנק ישראל תרץ את השארת הריבית על רף נמוך בגלל שסביבת האינפלציה בישראל מוסיפה להיות נמוכה משמעותית מהיעד שהציב לעצמו. "בכוונת הוועדה המוניטרית להותיר את המדיניות המרחיבה על כנה, כל עוד הדבר יידרש כדי לבסס את סביבת האינפלציה בתוך תחום היעד" – כותב הבנק בהודעה שפרסם באתרו.
הריבית הנמוכה של בנק ישראל אמורה על פי משנתו של הבנק לעודד אותנו לקחת הלוואות, להגדיל את השקעות ולהגביר את הביקושים במשק. היא מהווה למעשה כלי עיקרי של בנק מרכזי על מנת לעודד הזרמת כסף נוסף לשוק ומכאן גם ליצור אינפלציה. עד כאן עוד אפשר למצא הגיון בתהליך זה, אבל כשקוראים את פירוט נימוקי בנק ישראל להחלטת הריבית האחרונה, אז מתחיל תאטרון האבסורד.
בנק ישראל טוען בהודעה שפרסם, כי ירידת המחירים (קרי האינפלציה שנמוכה מהיעד שלו) היא לא תוצר של ירידה בביקושים, אלא למעשה תוצר של תהליכי התיעלות או מהלכים יזומים שבוצעו בישראל וברחבי העולם. אז אם אין ירידה בביקושים מדוע בנק ישראל רוצה לעמוד ביעד אינפלציה, שקיים מלכתחילה בשביל לייצר ביקושים שכבר קיימים? נראה כי בנק ישראל נכלא בתוך הפרידגמה של עצמו, ומונע מכוח האינרציה ולא מכוח ההגיון. למעשה בבנק מנסים לעמוד ביעד האינפלציה כי ככה כתוב להם שהם צריכים לעשות. אף מבוגר אחראי או כלכלן אחראי לא עוצר את התהליך כדי לשאול: למה?
הפעם האחרונה שחקרו בבנק ישראל את הנושא היתה בדיוק לפני 10 שנה, כשהתנאים במשק וגובה האינפלציה היו שונים לחלוטין מאלה של היום. בנק ישראל פרסם אז מסמך בשם "יעד האינפלציה – חשיבה מחדש", אולם מסקנותיו במסמך זה היו שייכות יותר לקטגוריה של החשיבה הישנה.
כל הכתוב פה יכל להסתכם כדיון תאורטי קומי אבל להחלטות אלה של בנק ישראל, שנובעות מהאובססיביות שבעמידה ביעד האינפלציה, יש משמעות גדולה על חיינו. הריבית הנמוכה, שנועדה להגדיל את האינפלציה מנפחת את בועת הנדל"ן, מגדילה את האי שיוויון, מאפשרת ביתר קלות השתלטות של טיקונים על משאבי טבע, ומעודדת את המינוף שקובר משקי בית רבים תחת הררי חובות. ואולי השאלה שהיתה צריכה בכלל להישאל כאן היא האם יתכן שהמחשבה הנאו קלאסית קמה על יוצרה? האם בנק ישראל בעצם איבד שליטה על עצמו?