כלכלנים בכירים ובראשם הנגידה קרנית פלוג מטיחים ביקורת חריפה בפוליטיקאים ותוהים מדוע לא מעלים את גיל הפרישה לנשים. האחרון שעשה את זה היה הכלכלן הראשי של משרד האוצר לשעבר, ד"ר מיכאל שראל במאמר דעה שפרסם בגלובס השבוע. שראל כינה את ההחלטה להשאיר את גיל הפרישה על כנו כ"פחדנות של הפוליטיקאים וגרירת-הרגליים הפוגעת קשה בציבור, ובמיוחד בצעירים".
במהלך המאמר פורש שראל שורה ארוכה של הסברים שמגבים לכאורה את הביקורת הקשה שלו. בין השאר הוא כותב שהדבר יפגע בגובה הקצבה שנקבל בעתיד. הוא מציין שהצעירים יצטרכו לשלם בעשורים הבאים הרבה יותר מסים ותשלומים לביטוח הלאומי, וכמובן הוא לא שוכח את הקלף המנצח של השאיפה ליצור שוויון בין המינים, רק שמבחינתו שוויון הוא שגיל הפרישה הנמוך של הנשים ישתווה לגיל הגבוה של הגברים ולא ההפך.
כל ההסברים האלה נכונים אבל יש איתן בעיה אחת גדולה. שראל מתעלם מהפיל הגדול בחדר: גיל הפרישה בשוק התעסוקה המודרני כבר מזמן לא רלבנטי לאזרח ולמעסיק. חלק גדול מאוכלוסית ישראל נפלט משוק העבודה הרבה לפני שהפנסיה נמצאת בכלל בתכניות שלו. אלה ברי המזל שמצליחים לשרוד בעבודה עד גיל זקנה, נאלצים במרבית המקרים להתפשר על שכר שספק אם משאיר להם מקום לשים כסף בצד. המעטים מתוכם שיצליחו לחסוך עד לגיל הפרישה מבלי שיאכלו את החסכונות עד תומם, יאלצו להסתפק בסכום זעום בשנים האחרונות לחייהם. אפשר להגיד שהנסיון להעלות את גיל הפרישה כפתרון לעלייה בתוחלת חיים מבלי לטפל בבעיית התעסוקה המודרנית, שקולה לנסיון לפתור מחלה סופנית על ידי שינוי הסטטוס הרפואי בתיק של החולה ל"בריא".
הפרדיגמה הכלכלית שמובילים תומכי העלאת גיל הפרישה סובלת מאותה פחדנות וגרירת רגליים שבהן הם מאשימים את הפוליטיקאים. מדובר בפחד להתמודד עם העובדה הפשוטה, שהמודל הפנסיוני שנלמד באקדמיה ומיושם בפועל כבר מזמן הפך למנותק מהמציאות. למעשה הכלכלנים והפוליטיקאים כאחד מנסים לפתור בעיה מודרנית של המאה ה-21 עם כלים פרימטיביים שהומצאו במאה ה-19. ממבט קצר בהיסטוריה מגלים שגיל הפרישה המודרני נוצר לראשונה כבר ב1889 בגרמניה, אז קבע הקאנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק את “חוק ביטוח הנכות והזקנה”. החוק קבע שאזרחים מעל גיל 70 שאינם עובדים יקבלו קצבה, שתמומן ממס שיגבה על עבודה. הגיל 70 נבחר כי זו היתה אז תוחלת החיים הממוצעת בגרמניה. בהמשך שונה החוק, גיל הפרישה ירד, תוחלת החיים עלתה וכך יצא שגם אנשים הבריאים בגופם ובנפשם קיבלו קצבה שמומנה על ידי הדורות הבאים. הבעיה שמאז החלת החוק בגרמניה לפני שתי מאות – העולם השתנה בתכלית אבל המודל הפנסיוני נשאר על בסיס אותם עקרונות. תוחלת החיים המשיכה לעלות בצורה דרמטית אבל הצורך בידיים עובדות והיכולת לחסוך ירדה.
מאז המאה ה-19 המין האנושי הגיע כבר לרמת קדמה כל כך גבוהה, שהטכנולוגיה יכולה כבר להחליף חלק גדול מאיתנו בעבודה ולגרום לנו לעבוד פחות. למעשה, היא כבר מחליפה ומדובר רק בתחילתו של תהליך דרמטי הרבה יותר. לפי מחקר של מכון טאוב, כמיליון עובדים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לאבד בתוך 20 שנה את משרתם לטובת מכונות ומכשירים. הקדמה גם מאפשרת לנו לחיות בתקופה של שפע כל כך אדיר, עד כדי כך שהתחלנו כבר להשבית מוצרים במכוון כדי שנאלץ לקנות אותם מחדש, חקלאים נאלצים להשמיד ירקות ופירות בגלל עודף היצע, וחברות מזון ותרופות מקצרות במכוון את תאריך התפוגה של המוצרים שלהם.
תקופה כזו היא הזדמנות אדירה לפנות לעצמנו יותר זמן להיות עם המשפחה, להגשים תחביבים ולעסוק בדברים שאנחנו באמת אוהבים. במקום זאת אנחנו כפופים לחוקי כלכלה שאבד עליהם הכלח ועבודות לא מפרנסות, שמכלות כל שניה פנויה שנותרה לנו ומאלצות אותנו לשלוח את הילדים שלנו לגדול בגנים צפופים עד 4 ו5 בערב. על לעסוק באופן קבוע בדברים שאנחנו באמת אוהבים אין בכלל על מה לדבר. הפתרון המנותק של הכלכלנים לכל זה הוא שנמשיך לעבוד עוד שנים ועוד שעות באותם מקומות עבודה מיותרים. זה כמובן בתנאי שיהיה מעסיק צדיק שיסכים להסתכל עלינו בגיל מבוגר, בזמן שקיימות לו אלטרנטיבות אטרקטיביות יותר של דם צעיר יותר או טכנולוגיה שמתקדמת מאיתנו.
באירופה ובעולם ישנה מודעות גוברת לבעיה החברתית הזו. יותר ויותר מומחים מתחילים להפנים שהעלאת גיל הפרישה אפילו בתור פלסטר היא בעייתית. כבר היום עולות הצעות ומיזמים אמיצים שחותרים לבצע שינוי דרמטי בכל מערכת הרווחה. אחת התכניות מדברת על שינוי מודל הפנסיה הנוכחי ובמקומו יקבל כל אזרח ללא תנאי או בהתאם לרמות השכר שלו הכנסה בסיסית, קרי סכום כסף מסוים בכל חודש, שיבטיח לו חיי כבוד. בכך יוכל הציבור לנצל את הטכנולוגיה לצמצום שעות העבודה ובו זמנית לשמור על רמת החיים שהתרגל אליה. המימון להכנסה זו יכול להגיע מביטול כל תקציב הקצבאות הקיימות, דרך הבנק המרכזי שידפיס כסף ויעביר ישירות לאזרחים (במקום למערכת הפיננסית כפי שהוא עושה היום), ועד מיסוי ייעודי לצורך מימון הפרויקט.
על הנייר ברור לכולם שמהלכים מסוג זה יהיו לא פשוטים בכלל לביצוע על ידי הממשלות, אבל מצד שני הקבעון המחשבתי וטמינת הראש בחול של הפוליטיקאים והכלכלנים יובילו אותנו למשבר חברתי קשה בהרבה.