בינימין נתניהו ודונאלד טראמפ. צילום: שגרירות ישראל בת"א (Flickr)
"אין מלחמות בלי שקרים ואין שלום בלי אמת" כותב ג'וליאן אסאנג'. בפרוס השנה החדשה אנחנו עדים להגברת המתיחות בין צפון קוריאה לבין ארצות הברית בהנהגת דונאלד טראמפ. שתי הנהגות המבוססות על שקרים ספינים ושנאה. אין צורך לפרט על השקרים, שלטון הפחד והטרור של צפון קוריאה. אחת האומות המסוכנות והאיומות ביותר בעולם. מצד שני בהיסטוריה של ארצות הברית טראמפ מככב כאחד הנשיאים המושחתים ביותר, עם רקורד של שקרים, הפצת דעות קדומות ושנאה. ברגע זה כל מה שנותר לנו לקוות הוא שאחד הצדדים יוותר ושלא נתדרדר למלחמה גרעינית קצרה וקטלנית. עם או בלי מעורבות של סין.
שקרים היו מאז ותמיד- כך למשל חברות הטבק הצליחו להתל בציבור מאז שנות ה-30 ולהסתיר במשך עשרות שנים את הסכנות בעישון טבק. השקרים על סיגריות בטוחות אמנם נחלשו מאד כמו הדעות הקדומות בתחום הנוגעות לשיווק טבק לילדים ולנוער, אך עדיין לא הניאו אותנו כחברה לפעול בצורה משותפת נגד המשך השיווק של טבק לצעירים. ממשלת ישראל לדוגמה גובה 6.3 מיליארד ש"ח בכל שנה ממכורים לטבק, אבל לא משקיעה כמעט דבר בתוכניות גמילה או בתוכניות למניעת עישון בקרב ילדים ונוער – תוכניות שקיימות במדינות שונות בעולם. התוצאה היא שהעישון בישראל גדל. הידע הזה שלנו שעישון הוא מסוכן מדגים תכונה של מוצר ציבורי.
מוצר ציבורי
מוצר ציבורי הוא מוצר שקשה לקנות אותו בשוק. דיוויד יום ואדם סמית היו מההוגים הראשונים שהבינו שיש מוצרים או שירותים שקשה להרוויח ממכירתם בשוק. במהלך המאה ה-20 פיתחו הכלכלן פול סמואלסון וכלכלנים נוספים את התנאים לקיומם של אותם מוצרים. התנאי הראשון הוא שקשה למנוע ממישהו שלא שילם להנות מהמוצר (אי בלבדיות). התנאי השני הוא שאם אתם נהנים מהמוצר זה לא מפריע לאנשים אחרים להנות ממנו (אי יריבות). בשני התנאים האלה מוצרים ציבוריים נבדלים ממוצרים פרטיים כמו מכוניות או עניבות שהם בלבדיים ויריביים.
אם אני מודע לכך שעישון מסוכן – זה לא מפריע לאנשים אחרים להיות מודעים לכך. למעשה זה מגדיל את הסיכוי שלהם להיות מודעים לכך. ואני יכול להיות מודע למידע הזה על ידי זה שמישהו סיפר לי על מחקר מדעי – אני לא חייב לשלם על המחקר המדעי הזה בעצמי. לכן מניעת עישון ורפואה מונעת בכלל הן דוגמאות בולטות למוצר ציבורי.
העיתונות והפוליטיקה ככלי להפצת חצאי אמיתות
בחינה של שקרים מפורסמים , כמו לדוגמה הטענה לפיה עישון פסיבי אינו מסוכן, או של הכחשת אקלים מראה פער גדול בין הספרות המדעית לבין הרושם שיצרה העיתונות המסחרית. הבעיה היא שעיתון הוא מוצר פרטי – קל למכור אותו רק למי שמשלם אבל המידע עצמו הוא מוצר חינמי שקל לשכפל ולהעביר הלאה. הבעיה של האינטרנט שיצר מידע חינמי הובילה לכך שהעיתונות העולמית והתקשורת בכלל נקלעו למשבר, שבינתיים רק הולך ומעמיק.
בינתיים יש כמה דרכים של התקשורת המסחרית להתמודד עם משבר ההכנסות שלה – כולן דרכים בעייתיות שגורמות לנזק איטי. דרך אחת להתמודד עם המשבר הזה היא לספק לציבור ריגושים וסיפורים שקל למכור אותם – אם זה רכילות או ידיעות וסיפורים שמדברים לקהל היעד של העיתון או ערוץ הטלוויזיה. פרוש הדבר הוא שבדרך כלל מספרים רק חצי אמת – כך קל יותר למכור.
דרכים אחרות הן לקבל חסות או תמיכה של תאגידים גדולים או של ממשלות – אם זה תמיכה ממשלתית בערוצי הטלוויזיה או של בעל הון שמקדם כך את מעמדו הכלכלי, לדוגמה נוחי דנקנר ומעריב. פרסום סמוי, שהפך לנפוץ בעיתונות הישראלית וקיים גם בטלוויזיה, הוא עוד דרך נפוצה להתמודדות עם המשבר. חלק גדול ממה שאנחנו קוראים בעיתונים או רואים בחדשות בטלוויזיה אלו ידיעות המושפעות מגורמים מסחריים – מדובר בידיעות פרסומיות המהולות במסגרת של כתבה אוביקטיבית.
"רוב הרופאים מעשנים קאמל" - פרסומת מהמאה הקודמת לסיגריות
גם הדרג הפוליטי גילה כי קל יותר לרגש ולבצע ספינים מאשר להצמד לאמת – במיוחד אם הדבר מסייע לקבוצה קטנה של מיליארדרים. לדוגמה התמיכה הממשלתית בייצוא הגז – בעוד שניתוח כלכלי של הכלכלן הראשי באוצר מראה שייצוא כזה אינו משתלם למשק. במקום להתמודד במישור העובדתי החלו פוליטיקאים להגיד שמתנגדי הייצוא הם אנרכיסטים או שהם עושים זאת כתוצאה מתמיכה של שונאי ישראל.
דבר זה הוביל לכך שהעיתונות והדרג הפוליטי מאבדות בהדרגה את האמינות שאנשים העניקו להן במהלך המאה ה-20. כאשר אנשים לא מאמינים לשום דבר – הדבר לא יוצר תרבות של ספקנות בריאה, אלא תרבות של חוסר אמון (עוד מוצר ציבורי). ואם אין אמון מה שנותר הוא ללכת אחרי מספרים סיפורים בתקשורת ואחרי מנהיגים פוליטיים שמספרים סיפורים מנחמים וקליטים.
אנחנו בשלהי משבר שלטוני ותרבותי
שלום, הוא עוד מוצר ציבורי חשוב. כולם נהנים ממנו – גם אם לא שילמו עליו. והנאה של אדם אחד משלום אינה מפריעה לאדם אחר להנות ממנו. למרבה הצער למרות שרבים נהנים מקיומו של שלום המוסדות לקידום השלום אינם חזקים במיוחד. יש גופים רבי עוצמה הנהנים מקיומה של מלחמה – חברות נשק למשל. אבל התרומה העיקרית למלחמות הן קודם כל הרצון של מנהיגים לשרוד בשלטון, ולהשכיח מהציבור בעיות פנימיות. סיבות נוספות ודומות הן להבטיח למדינה שליטה במשאבים חיוניים (כגון נפט) או להגן על אינטרסים של קבוצה פוליטית או כלכלית חזקה, כמו התמיכה של ארצות הברית בחברת הפירות המרכזית במרכז אמריקה – והתחזוקה של רפובליקות בננות.
לשם קיומה של אלימות מאורגנת כמו מלחמה יש צורך בשקרים שיסיתו את הציבור, שכן אנשים אינם ששים להלחם כדי שחברת בננות תגדיל את הרווחים שלה. שקרים אלה אינם בהכרח נחלתם של שני הצדדים, מספיק שיש צד אלים אחד כדי ליזום מלחמה. מנהיגי פולין לא היו צריכים לשקר – מספיק שהיטלר ביסס שלטון המבוסס על שקרים והבטחות כזב כדי ליזום מלחמה.
הקושי לנהל מוצרים ציבוריים
הבעיה חמורה משום שאנחנו לא מכירים דרכים טובות במיוחד לנהל מוצרים ציבוריים. ניהול כזה דורש מעט שחקנים שכל אחד מהם יודע שאם המוצר הציבורי לא ינוהל בצורה טובה הוא יפסיד. דיוויד יום כתב ב 1739 שאם יש שני שותפים שצריכים לנקז ביחד חלקה משותפת יהיה להם קל לשתף פעולה ולהשיג זאת, אבל אם יש 1000 שותפים לאותה חלקה יהיה להם קשה לנקז את השדה.
בעיה נוספת היא שממשל תקין, תכנון ארוך טווח והתנהגות מוסרית הם בעצמם עוד סוגים של מוצרים ציבוריים. הכלכלן מנסור אולסון כתב בשנות ה-60 כי הצרה העיקרית של דמוקרטיות הן לאו דווקא הקושי להגן על המיעוט מפני כוחו של הרוב, אלא הכוח של מיעוט קטן מיודע ומאורגן. קבוצת לחץ כמו חברות הטבק או חברות הגז או חבורת פוליטיקאים אופורטוניסטים – לפגוע בציבור הלא מאורגן והרחב.
לא הגיוני שכולנו נהיה מומחים לגז או למחלות סרטניות או לאקלים – ולכן קל לרמות אותנו. במיוחד אם הרמייה מקודמת על ידי שילוב של פוליטיקאים כריזמטיים, אנשי עסקים עשירים וכותבים רהוטים ומשכנעים – קשרי הון שלטון עיתון. יש ליברטיאנים המשוכנעים כי כל הבעיות שלנו מקורן בחיבור בין ההון לשלטון וכי אם נקטין את השלטון "למינימום" כל הבעיות יפתרו. אבל גם קפיטליסטים כמו אדם סמית הבינו כי השוק בפני עצמו ויוזמות מוטות רווח אינן פתרון קסם לכל הבעיה. פירמות מסוגלות לתת פתרון טוב למוצרים פרטיים- לא למוצרים ציבוריים. יותר מכך – חלק מהמוצרים הציבוריים – כמו אמון או שלטון הוגן הם בעצם התנאים לקיום של דברים כמו בתי משפט הוגנים, אכיפה של חוזים וזכויות קניין – הדברים שמאפשרים לשוק להתקיים.
היינו שמחים להגיד לכם שיש לנו פתרון קל לבעיות האלה – להגיד שיש לנו ידע על טכנולוגיות, מוסדות או נורמות חברתיות שמאפשרות לנו לשמור על מוצרים ציבוריים (או נחלת הכלל במינוח אחר) באופן אמין ומתמשך. שיש לנו דרך קלה לשמור על ידע אמיתי, מידע אמין, אמון, תכנון ארוך טווח, ממשל תקין, שלום, מערכות אקולוגיות ומשאבי טבע חיוניים. אבל האמת היא שאין לנו.
מה שנותר לנו בינתיים הוא לקוות שהבנה טובה יותר של הבעיות תאפשר לכולנו לחפש גם פתרונות לבעיות האלה. נקודה אחת היא הפוסט הזה – להפיץ את הידע על מה זה מוצר ציבורי, וכיצד תפקוד או אי תפקוד שלו משפיע על החיים שלנו. חשוב שאנשים רבים יחברו את הנקודות ויבינו מה המנגנונים היסודיים שמניעים את הפוליטיקה הכלכלה והתרבות שלנו.
נקודה שנייה היא לספר על הוגים מעניינים שעוסקים בתחומים אלה כדי שיעזרו לנו לחקור את הנושא עוד. הזכרנו את כבר את מנסור אולסון ובאקו ויקי ריכזנו ספרים וחוקרים נוספים.
דרור רשף הוא חבר ועד מנהל בעמותה לכלכלה בת קיימא.