באוקטובר 2008, נכנסה איסלנד למשבר הכלכלי הגדול בתולדותיה בעקבות משבר הסאב פריים בארה"ב. שלושה מהבנקים הגדולים באיסלנד קרסו והולאמו. ממשלת איסלנד הסכימה לערוב רק לפקדונות אזרחיה באותם בנקים, אולם סירבה לקחת על עצמה את החובות שצברו הבנקים הפרטיים כלפי גורמי חוץ. היא הודיעה כי אין בכוונתה לפצות למעלה מ-300,000 בעלי פיקדונות בריטיים בבנקים איסלנדיים, שערכם נאמד אז בכ-4 מיליארד ליש"ט. מהם למעלה מ-760 מיליון ליש"ט של רשויות מקומיות בריטיות. מדובר בסכום אדיר ביחס לכלכלה הקטנה של איסלנד.
אחרי המשבר עלתה באיסלנד ממשלת השמאל-מרכז. הממשלה החדשה נכנעה ללחץ והעבירה ברוב זעום חוק שמטיל על אזרחי איסלנד את האחריות לתשלומים האלו. רגע לפני שהתושבים האיסלנדים הזועמים (שיצאו בינתיים לרחובות), השתעבדו לחובות חוץ ולתאוות בצע של מספר מנהלי בנקים, חלה תפנית בעלילה. נשיא איסלנד אולפור גרימסון, שבדומה לנשיא ישראל משמש כראש המדינה באופן ייצוגי בלבד וללא סמכויות, הפתיע את כולם והודיע באופן נדיר כי לא יחתום על החוק. הוא עורר סערה במדינתו ושלח את החוק למשאל עם. האיסלנדים היו עם הנשיא ודחו פעמיים, בשני משאלי עם נפרדים, את ההצעות לשלם לבריטים ולהולנדים מכספי המסים שלהם. בפעם הראשונה ברוב של יותר מ-90% ובפעם השנייה ברוב של יותר מ-60%. התוצאה: במקום להחזיר את הכסף ולשעבד עם שלם לאליטה שלטונית זרה, הכניס בית המשפט האיסלנדי 4 ממנהלי הבנקים לכלא בעקבות הפרשה.
הנשיא האיסלנדי הציל את אזרחיו מלאבד את חירותם הכלכלית בגלל רפיסותם של חברי ממשלתם. גם בישראל בדומה לאיסלנד רגע לפני שהחוק מפורסם ב"רשומות" ונכנס לתוקף, יש שלב נוסף: גם פה הנשיא צריך לחתום על החוק. לשון חוק יסוד הנשיא לא מרחיב בפרטים ואינו חד משמעי. נאמר בו רק כי "הנשיא יחתום". בניגוד לאיסלנדים, לא ברור לפי החוק הישראלי מה קורה במידה שהנשיא לא חותם על החוק. כותב אמיר אורן, עיתוני ופרשן ישראלי נחשב, "אם חתימתו של הנשיא היא רק פעולה ממוחשבת, ללא מגע יד או מוח אדם, אין תכלית לסעיף. די היה בקביעת המחוקק שמעשה החקיקה יושלם בהצבעת הכנסת ובמעבר ישיר ממנה ל"רשומות". בניגוד לחובות אחרות של הנשיא, שזמנן נקוב, כגון אלה הקשורות בהרכבת הממשלה, החתימה על החוקים תלושה ממועד כלשהו. הנשיא יכול לשקול, להתלבט, להתייעץ – עם היועמ"ש – ולהשהות את חתימתו. עד אז, אין חסינות ואין התגברות".
פתרון כזה הוא קיצוני וחריג אבל אנחנו גם נמצאים במצב שהוא קיצוני וחריג. נוסחת נתניהו לחוק, כפי שפורסמה בתקשורת וקיבלה חיזוקים מאנשיו, היא איום כוחני על הדמוקרטיה והחברה הישראלית, על מוסדותיה וערכיה. אבל לא רק על זה. החוקים האלו, שתפורים עבור נתניהו אישית, מאיימים בדיוק כמו באיסלנד גם על הכלכלה הישראלית. המגזר העסקי המרכזי שאינו משתמש בשוחד ובקשרים עם שלטון מושחת לקידום עסקיו, חושב פעמיים לפני שהוא נכנס להשקעות במדינות ללא מערכת משפטית יציבה, שתוכל להגן עליו מפני החלטות שרירותיות ולא סבירות של הממשלה. כך למשל אפשר לראות כיצד העולם הכלכלי מביע יותר ויותר אי אמון בכלכלה הטורקית, ככל שארדואן לוקח לעצמו עוד ועוד נתחים בשלטון על חשבון עצמאות בתי המשפט והתקשורת בטורקיה. הכדור נמצא אצל ראובן ריבלין, ואולי די יהיה בהבנה שניתן להחזיק בו בבית הנשיא עד לשריקת השופטים, למניעת הצורך לעשות בו שימוש.