"החיים שלנו כצרכנים מתחלקים לשני חלקים: התקופה שלפני עידן רמי לוי, והתקופה הנוכחית" – במילים נרגשות אלה הוזמן רמי לוי להדליק משואה בשנת 2015. לוי נבחר אחר שנבחר לתפקיד "פורץ דרך בתחום הקמעונאות, שהוביל להוזלת מחירים בתחום המזון". בעשור שקדם לטקס המרגש צמחה ההוצאה הממוצעת למשק בית על מוצרי מזון (כולל פירות וירקות) בקרוב לחמישים אחוזים: מ-1,705 ₪ בשנת 2003 ל-2,517 ₪ בשנת 2015, בעוד שמדד מחירי המזון באותן שנים עלה בכארבעים אחוזים בלבד, כלומר, קיימת עלייה ריאלית בהוצאה על מזון.
לאור הנתונים הללו ניתן להניח, ברמה סבירה של וודאות, כי גם אם נקודתית הצליח רמי לוי להוזיל מוצרים כאלה ואחרים (ראו ערך: עוף בשקל), הרי שבמצטבר, המודל הקמעונאי שהוא מייצג, בדומה לרשתות המזון הנוספות, הוביל בפועל להגדלת ההוצאה הכספית של משקי הבית. כעת, לא נותר לנו אלא לנסות ולברר כיצד קרה שהילת ההוזלות המרחפת מעל האיש והשקמה, לא חלחלה לציבור הרחב, והאם אכן חילק את חיינו לשניים: לפני שצצו מחסני הענק בפאתי הערים, ואחרי.
***
רמז ראשון לסיבה לעלייה בהוצאות משקי הבית על מזון ניתן לאתר במחקר של אוניברסיטת חיפה שבוצע בנובמבר 2016 ומסיבה לא ידועה צף ועלה השבוע בשנית לכותרות. חוקרים אספו וניתחו במשך שבוע את האשפה של 192 משפחות בעיר חיפה, ומצאו ששיעור בזבוז המזון, כלומר, מזון שהיה ניתן עדיין לעשות בו שימוש, עמד על לא פחות מ- 54%. מרביתו פירות וירקות. שבוע אחד וקצת פחות מ-200 משפחות אמנם לא מאפשרים לקפוץ למסקנות נחרצות, אולם מאחר ותופעת בזבוז המזון אינה חדשה, ואף זכתה לככב בדוח מבקר המדינה לשנת 2015, הרי שהתוצאות אינן תלושות מהמציאות. כלל הגופים העוסקים בתופעה מסכימים כי שיעור הבזבוז במשקי הבית מתחיל בסביבות ה-20% ומשם נע צפונה עד הכרמל.
הסיבה שאנחנו זורקים כל כך הרבה אוכל היא פשוטה: אנחנו קונים יותר מידי. מראית העין של המחיר הזול גורמת לנו להשליך ללא היסוס גם מוצרים שעדיין יכולנו לצרוך, ולהחליפם בחדשים וטריים יותר (כביכול), מה שמחזיר אותנו לרשתות.
***
כל מהותן של רשתות הדיסקאונט טמונה ביכולתן למכור לנו כמה שיותר מוצרים. זה מתחיל במיקום הסניפים, הרחק ממרכזי הערים, שמצריך שימוש ברכב פרטי, ואם כבר הוצאנו את הרכב מהחנייה כדאי שנדאג למלא את העגלה. ממשיך בעגלה עצמה שדומה שעברה טיפול בסטרואידים וכעת יכולה לאכלס בנוחות את תכולתו המלאה של מקרר תעשייתי. אני עדיין זוכר את עגלות הסופר של פעם, שנראות כיום כמו צעצועי ילדים. הכל מסתיים בשילוב כמעט מדעי של סידור המוצרים והיצע המבצעים, שמבטיח שכמעט תמיד נקנה יותר ממה שהתכוונו באמת.
אף אחד לא נוסע לסניף של רשת דיסקאונט כדי לקנות מוצרים ליום או יומיים גג. מי שכבר מגיע לאחד מצטרף בהכרח למלחמת הקיום שמתחילה בחיפוש חניה קרוב ככל האפשר לדלתות הסניף ומסתיימת ברכישה של מזון שמספיק לכלכל משפחה לשבועיים לפחות ויספיק להתקלקל אחרי שבוע אחד או פחות, או שסתם ייזרק כי היה חסר משהו קטן ונכנסנו למחסן "חצי חינם" ויצאנו שוב עם עגלה מלאה. כי היה מבצע. כי זה זול.
***
כשאנחנו זורקים מזון אנחנו זורקים כסף, וכשאנחנו זורקים כסף אנחנו מבזבזים אנרגיית חיים. אם אנחנו רוצים לשמור את אנרגיית החיים שלנו קרוב לחזה, אנחנו צריכים בתור התחלה להפסיק את מסעות הרכש השבועיים או הדו שבועיים ברשתות הגדולות. אלה כאמור רק גורמות לנו הוצאות מיותרות. במקומן, וזו הדרך הטובה ביותר מניסיוני לצמצם את בזבוז המזון, מומלץ לבצע קניות יומיות או דו יומיות, לפחות כאשר מדובר במוצרי מזון שנוטים להתקלקל או להתרכך במהירות יחסית. באופן זה אנחנו מבטיחים חיסכון כלכלי משמעותי, צריכה של מזון טרי, ותפריט ספונטני המבוסס על מה שבאמת רוצים. מוצרי מזון יבשים שאינם נוטים להתקלקל, אורז, פסטה, קטניות וכו' אפשר כמובן לרכוש בכמויות גדולות יותר, אבל גם במחלקה זאת לא הייתי עובר להזמין בסיטונאות.
כפי שהראיתי בעבר, רכישה בשווקים יכולה לחסוך עד 50% בהוצאות על המזון, ופקטור זה נלקח בחשבון כאשר נועה ואני בחרנו היכן לגור. כמובן שלא כולם יכולים לגור בסמיכות לשוק אבל גם קניות מדויקות אצל ירקנים ובמכולות יובילו בסופו של חודש לחיסכון משמעותי. דרך נוספת לצמצם דרמטית את ההוצאות היא לחדול ככל האפשר מרכישה של מוצרי מזון מעובד, מקורר, קפוא ובאופן כלל מתועש. גם צמצום צריכת הבשר והדגים יקזזו סכומים נאים מחשבון ההוצאות הקולינרי שלכם, וכמובן רכישה של מיומנויות בישול מינימליות, שבאופן אישי, ולדאבוני, התחלתי לתרגל רק לקראת גיל שלושים.
***
בזבוז המזון שמתרחש במשקי הבית הפרטיים הוא נשמת אפם של התאגידים הגדולים ורשתות הענק. הראשונים כבר מחשבים את עלות הפחת (המזון שנזרק) במחיר המוצר הסופי, והאחרונות מבססות את כל המערך העסקי שלהן על קניות מופרכות מצד צרכנים. רווחי העתק של גופים אלה יוצאים היישר מכיסינו, וכפי שעולה מהנתונים בין אם הודלקה משואה ובין אם לא, כל שנה יוצא קצת יותר ובהתמדה. מסיבה זאת ממש לא ניתן לבקש לפתור או אפילו להקל את בעיית בזבוז המזון מבלי להתנער קודם לכן מכלכלת התאגידים והרשתות.
במובן מסוים, חיינו אכן נחצים לשניים, העידן שלפני רמי לוי (כסמן לתופעה רחבה), ואחריו. אבל החדשות הטובות הן שעדיין לא מאוחר מידי להתחבר למחצית הטובה: כשנחזור לקנות ממכולות, מירקנים, מאיטליזם, ממאפיות, מיצרנים קטנים וישירות מחקלאים, במקום ממחסני ענק המתופעלים בידי עובדים שקופים, נוכל להתחיל לשקם את מערכת היחסים שלנו עם המזון אותה הזנחנו לחלוטין בעשרות השנים האחרונות. כך נשיב לעצמנו משהו מהחדווה שמאז ומעולם היתה טמונה ברכישתו והכנתו.
פורסם לראשונה בבלוג SLOW