מדוע הכריזה ההסתדרות הרפואית על ההשמנה כמחלה? אני הוגה בסוגיה הזו כבר מספר ימים, מאז ששמעתי על ההכרזה. נניח לרגע בצד את השאלה האם השמנה היא מצב מסוכן בריאותית בפני עצמו או לא, מה גם שברור לכולם היום כי אדם רזה שאוכל אוכל מזיק אינו בריא יותר מאדם שמן שאוכל אוכל מזיק.
הגדרה או הכרזה של מצב כמחלה הופכת את המצב ממצב אישי, שיש לנו שליטה עליו, למצב שאינו תחת שליטתנו אלא הוא מושא לטיפול הממסד הרפואי. האם יש באמירה גם פן שמעביר את המשקל מתהליכים אישיים ארוכי-טווח של שינויים באורח החיים של כולנו, לעבר חשיבה על שמנים כחולים הזקוקים להתערבות רפואית תרופתית או ניתוחית?
ההוגה איוון איליץ' טען שהגדרת מצב כמחלה, כגון לקות למידה, משמש צידוק לארגון חברתי מתנוון. הוא כתב כי במקום שנספק לציבור מערכת חינוך המתאימה לסוגי למידה שונים המתאימים לאנשים השונים, נכריז על לקות הלמידה כמחלה הדורשת טיפול תרופתי והטיפול בה או האחריות כלפיה לא נמצא בידיו של החולה. איליץ' טוען שהממסד נמנע מלהאשים את חבריו, האליטה, ביצירת סביבה שאינה מתאימה לאורגניזם – סביבה המעודדת אכילת מזון שאינו מזין. הממסד מעדיף להגדיר את כל זה כמחלה ובכך מרחיק את הפרט מסביבתו וקובע שהוא זה שאינו מתאים לסביבה.
בקיצור, ההסתדרות הרפואית יכלה להעשות הרבה יותר אם הייתה מכריזה מלחמה בסוכר המעובד ובפחממות הפשוטות במקום לסווג ולהגדיר אנשים שמנים כחולים. לצערי נוצר פה מצג שווא כאילו מי שאוכל אוכל מזיק אך איננו שמן הוא אדם בריא, והועלתה תרומה נוספת להדרה ולהשפלה של האדם השמן במרחב הציבורי. בואו ביחד נסיט את העיסוק הרפואי מהמחלות אל בני האדם, סביבתנו והתרבות שאנחנו מבקשים לטפח.
הכותב הוא ד"ר להיסטוריה של הרפואה והתזונה, עמית הוראה באוניברסיטת חיפה ומרצה במכללת אורט-בראודה