צמיחה כלכלית נחשבת לאחד הנתונים הכלכליים החשובים ביותר בכלכלה המודרנית. צמיחה מוגדרת כגידול בתוצר מקומי גולמי(תמ"ג) או בתל"ג על פני זמן נתון. ישראל צמחה בקצב נאה בשנה שעברה, כמעט כפול מהממוצע מבין מדינות הOECD, אולם דוח העוני של הביטוח הלאומי מגלה אתמול שהצמיחה לא עזרה לחלק גדול מהאזרחים. את הפער הזה אפשר להסביר בעיוות הגדול שמודל ה"צמיחה" הנוכחי מייצר גם בכלכלה וגם בתודעת האזרחים. ננסה לעשות סדר במושג הזה:
האם צמיחה קשורה לשגשוג כלכלי של מדינה?
יש קונצנזוס בין חלק גדול של הכלכלנים שצמיחה ,כפי שהיא נמדדת היום, מעידה על השגשוג הכלכלי של המדינה. כמעט ולא תמצאו היום כלכלן שישלול את הטענה הזו. כנראה שהתלהבותם של הכלכלנים לגבי משמעות הצמיחה היתה יורדת מעט רק אם היו מעיינים בחוות דעתו של הכלכלן וזוכה פרס הנובל ,סיימון סמית' קוזנץ, שהמציא את דרך חישוב התמ"ג.
קוזנץ צוטט בדוח שהוצג לקונגרס ב1934, כמי שאומר: "המדידה של ההכנסה הלאומית יכולה בקושי רב לתת רמז לגבי שגשוגה הכלכלי של המדינה". בציטוט אחר מ1962 הוא רומז שמדידת צמיחה כפי שהיא היום שלא מבדילה בין כמות לאיכות, בין עלות מול תועלת ובלי שתצוין מטרתה , עלולה לגרום לנזק בטווח הארוך. כמעט מאה שלמה היתה צריכה לעבור עד שדבריו של קוזנץ חלחלו גם אל ראשי הכלכלה העולמיים, ובינהם נשיא הבנק העולמי והOECD, שהתחילו לפקפק בתרומת הצמיחה לשגשוגה של מדינה.
אם אנחנו צומחים מדוע החובות שלנו כאזרחים רק גדלים בקצב יותר ויותר מהיר?
אחד האבסורדים הגדולים במדידת הצמיחה היא העובדה שבשביל לגרום לה לעלות בכל שנה – צריך להגדיל בהתאם את כמות האשראי שאנחנו נהיה חייבים לבנקים. אדאיר טרנר, מהכלכלנים החשובים בבריטניה ומי שכיהן בעברו כראש הרשות הפיננסית בממלכה, הראה במסמך שפרסם ב2014 כי קיים קשר ברור בין הצורך בהגדלת האשראי במשק לקיומה של הצמיחה.
ההגיון מאחורי מסקנתו של טרנר היא שהכסף שקול לדלק בתעשיה. על מנת שהמשק יוכל להמשיך לצמוח הוא זקוק לכסף חדש בכל שנה. ב100 השנים האחרונות הדרך העיקרית ליצור כסף חדש במשק היא על ידי הגדלת אשראי/הלוואות בנקאיות. כלומר בכל פעם שהבנק נותן הלוואה חדשה הוא מייצר כסף חדש ומזרים “דם חדש” למשק. כל עוד האשראי נלקח מהמגזר העסקי היצרן אז עוד היינו כלכלה בריאה אבל מאז 2007 – צרכן האשראי העיקרי הפך להיות האזרח הצרכן.
אבל פה נשאלת השאלה: איך גורמים לאזרחים לקחת יותר הלוואות? פשוט מאד – מורידים את הריביות. הופכים את החסכון בבנק ללא אטרקטיבי ואת ההלוואות לכל כך זולות ש"רק פראיר לא יקח – זה בחינם". במצב כזה זורם המון המון כסף זול לשוק שמתבטא בניפוח בועות. במקרה שלנו רוב הכסף שלווינו מאז 2007 זרם לנדל"ן והמחירים טסו לשמיים.
ואם אתם רוצים לדעת אם אפשר ככה להמשיך לנצח מבלי שיקרה כלום, אז טרנר קובע שהבעיה במערכת כזו היא שרמות החוב באיזשהיא נקודה חוצות רף גבוה כל כך עד שהכלכלה עוברת ממצב של צמיחה למצב שלמשבר כלכלי גדול. אלה בדיוק הגלים של הגאות והשפל המפורסמים שכלכלת העולם עוברת כמעט פעם בעשור.
אם אנחנו חיים בחברת שפע עם טכנולוגיה שיכולה להחליף את חלקנו- מדוע יש לנו פחות זמן פנוי?
נתוני הצמיחה הם יחסיים. הם לא מבטאים את גודל תפוקת המשק, אלא רק את השינוי החל בו. כלומר פעילות המשק צריכה לגדול בכל שנה ביחס לשנה שעברה על מנת לקיים צמיחה שנתית. המשמעות היא שהצמיחה לא מתחשבת בצרכי המשק. אם לדוגמא המשק נמצא ב”עודף ייצור”, כפי שהוא היום, עדיין הצורך באותה "צמיחה" תחייב באופן אבסורדי את המערכת להמשיך לייצר בקצב הולך וגובר. התוצאה: חברות במשק מתחילות לתכנן מוצרים שמושבתים בכוונה אחרי זמן קצר על מנת להגביר באופן מלאכותי את הצריכה. מדובר בתופעה הולכת ומתרחבת המכונה “השבתה מתוכננת” או “התיישנות מתוכננת”, שבה יותר ויותר חברות דואגות שהמוצרים שלהן יושבתו, יתקלקלו או יצאו מהאופנה במכוון כדי שנקנה חדשים (בכתבת הוידאו). מלבד כמה מדינות בודדות באירופה – הרגולטורים מאפשרים את הפרקטיקה הזו באין מפריע.
אבל שעבוד המערכת לצמיחה לא מסתיים רק בצד ההיצע אלא גם בצד הביקוש. ראשי המשק ורגולטורים מעודדים את האזרח לרכוש את אותם מוצרים על ידי העלמת עין מהלוואות זולות ומסוכנות שניתנות לו ושמתומרצות שוב על ידי ריביות מגוחכות של בנקים מרכזיים. עוד שיטה להגברת הביקוש היא מערך פרסום אינטנסיבי ללא פיקוח שנכנס אפילו עד מערכות החינוך – רק החודש נכנסו בנקאים לחנך פיננסית בבתי הספר, בעוד תלמה היא זו שמובילה כבר כעשור את מערך החינוך לתזונה בריאה במערכות החינוך וכולם שותקים. מערכת כזו מכניסה את האזרח אל תוך מלכודות חוב, מעודדת אותו לצרוך יותר, מאלצת אותו לעבוד יותר, ולמעשה גם משאירה לו פחות זמן פנוי לעצמו ולמשפחתו.
צמיחה תורמת לאושרו של האזרח?
במחקר שנערך בבריטניה ובארצות הברית בין השנים 1974 – 1995, וכלל שאלונים ל-100 אלף איש. אחד הממצאים של המחקר היה שלמרות הצמיחה בתוצר לנפש, היתה ירידה מתונה באושר המדווח בארצות הברית ושמירה על רמה דומה של אושר על פני שנים בבריטניה. זאת למרות המשך הצמיחה הכלכלית לנפש בשתי המדינות בתקופה זו.
הצמיחה בסך הכל מודדת פעילות כלכלית כלשהיא. יכול להיות למשל שאת רוב הפעילות הכלכלית ירכזו במדינה מספר טיקונים ואזרחים עשירים ,מה שיותיר חלק גדול בעם עני. למרות זאת אם הפעילות שמייצרים הטיקונים תהיה מספיק גדולה ,תאורטית מדינה כזו יכולה להיות מהמובילות בצמיחה העולמית. כך ישראל למשל נחשבה למשל ב2013 למדינה הענייה והצומחת ביותר בOECD עם שעור המיליונרים מהגבוהים בעולם.
כבר היום ישנם חוגים בקרב הכלכלנים שנתמכים גם על ידי האו"ם ,הOECD ,זוכי פרס נובל כמו ג'וזף שטיגליץ ,שמחפשים אחרי נוסחה טובה יותר למדוד צמיחה. מדידה שתתחשב גם במשאבים, שתקח בחשבון קיימות ,את צרכי האדם, את אושרו ועושרו. מדדים שונים כבר מיושמים במספר מדינות אולם מדובר כרגע בחלק שולי. ניתן לקרא על כך עוד באתר ה Beyond GDP