על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה – בישראל מיוצרת מידי שנה כ- 5.4 מיליון טון פסולת עירונית ומסחרית. כמות הפסולת גדלה מידי שנה בשיעור של כ- 1.8% כאשר כל תושב מייצר בממוצע כ- 1.7 ק"ג אשפה בכל יום. מתוך כלל הפסולת המיוצרת בישראל, כ- 80% מהפסולת המוצקה מועברת להטמנה ורק כ- 20% מועברת למיחזור.
לשבדים לעומת זאת יש כבר למעלה מעשור בעיה הפוכה. התושבים במדינה הסקנדינבית מקפידים על עניין המיחזור עד כדי כך שרק פחות מאחוז מכל האשפה הביתית שלהם עושה את דרכה למזבלות.
אז מה ההבדל בין ישראל לשבדיה? התרבות השבדית מעודדת אזרחים בשמירה על איכות הסביבה. שבדיה למשל היתה אחת המדינות הראשונות שיישמה מס כבד על דלקים מאובנים בשנת 1991 וכיום כבר כמעט חצי מהמקורות לייצור חשמל שלה הן מקורות מתחדשים. בנוסף – עיריות בשבדיה מקדמות טכניקות לאיסוף פסולת כמו מערכות ואקום אוטומטיות בבנייני מגורים רבי קומות ומערכות הובלה תת קרקעיות שמיתרות את הצורך להסיע את הזבל בכבישים ולהפיץ על הדרך ריחות רעים.
אבל ההצלחה הגדולה של שבדיה גם מעוררת אצלה בעיה שבארצות אחרות רק יכלו לקנא בה. שבדיה השיקה תכנית מיוחדת להמרת 2 מיליון טונות אשפה לחשמל עבור רבע מיליון בתים וחימום של 950,000 בתים נוספים – הכל משריפת אשפה. כעת כמות האשפה במזבלות קטנה משמעותית בשל המיחזור המוגבר, כך שאין בשבדיה מספיק זבל ליישום תכנית.
הפתרון שמצאו הוא יבוא של זבל מחוץ לארץ. שבדיה מיבאת לפיכך כ- 800 אלף טון של אשפה מידי שנה בעיקר מנורבגיה ובריטניה שמשלמות לה עבור קליטת הזבל. האשפה המיובאת משמשת אותה לאנרגיה וחימום. לשבדים מדובר בעסקה מצוינת כי אפילו את הפסולת הרעילה הנוצרת כתוצאה מתהליך השריפה היא מחזירה לנורבגיה על פי ההסכם בין שתי המדינות.