בקרב הציבור קיים בלבול רב בקשר לתפקידה של הריבית בכל ניפוח בועות החוב במערכת המוניטרית הנוכחית. לעתים קרובות נשמעת הטענה שהבעיה העיקרית אינה יכולתו של הסקטור הבנקאי ליצור כסף, אלא הרעיון שבנקים יוצרים כסף למתן הלוואות, אולם אינם יוצרים את הכסף לתשלום הריבית על הלוואות אלו.
טענה זו מהותה בהנחה שהבנקים יוצרים רק את סכום הקרן של ההלוואה (הסכום שניתן כהלוואה בפועל), אולם לא יוצרים כל כסף נוסף שייעודו תשלום הריבית, ולכן לעולם לא יהיה מספיק כסף להחזרת הריביות. אם כך היה באמת, הרי שאז היינו נאלצים לקחת הלוואות חדשות כדי לשלם את הריבית על החובות הקיימים שלנו. המשמעות היא שסכום הכסף שנוצר על ידי הבנקים כחוב היה חייב לגדול ללא הרף על מנת שהריבית תשולם וההלוואות יוחזרו.
אף שטענה זו נשמעת, על פניה, הגיונית, היא לא נכונה ומתעלמת ממספר פרטים מהותיים הנוגעים לפעילותם של הבנקים. ואולם עדיין החובות בכל העולם רק הולכים וגדלים. ארגון המחקר המוניטרי הבריטי, פוזיטיב מאני, בדק מה הסיבה שהחובות רק גדלים בכל העולם והגיע למסקנה מעניינת.
את המאמר המלא של פוזיטיב מאני בתרגום לעברית (באדיבותה של יעל רמון) תוכלו למצא בקישור כאן
האם הצורך בתשלום ריבית הוא הגורם לצמיחה בחובות?
כדי להדגים את הבעיה הרווחת, הבה נתחיל עם ביקור באי בודד שתושביו הם אליס ובוב הבנקאי. אליס לקחה הלוואה של כ-100 מטבעות זהב למשך שנה מבוב הבנקאי. בתום השנה היא מחזירה אותם לבוב, אבל פה היא נתקלת בבעיה. כחלק מתנאי ההלוואה בוב דרש בנוסף לקרן גם החזר של 10 מטבעות נוספים שהם הריבית. כלומר אליס חייבת 110 מטבעות סך הכל, כשבשלב זה כל 100 המטבעות באי נמצאים אצל בוב. הדרך היחידה שנותרה לה היא לקחת 10 מטבעות כהלוואה נוספת מבוב, אלא שגם הלוואה זו תישא ריבית, כך שאליס תקלע לסחרור חובות שלא תוכל לצאת ממנו עד יום מותה.
מסיבות מובנות, מספר כותבים מיישמים את הסיפור המפושט הזה לגבי כלכלת העולם המודרני. לכן הם טוענים שרובה המכריע של האוכלוסיה לכוד במעגל חוב דומה, ושהלוואות חדשות יוסיפו להילקח ללא הרף רק כדי לשלם את הריביות על הלוואות שנלקחו קודם לכן. תשלום ריביות יוכל על כן להתבצע רק אם קיים מלאי כסף הגדל ללא הפסקה. המציאות מסתבר קצת שונה.
מה קורה עם הריבית במציאות?
במציאות בנקים לא מחלקים מטבעות זהב כהלוואות. בניגוד לבוב הבנקאי שמחזיק מספר מוגבל של מטבעות, בנק שמעניק הלוואה מייצר כסף חדש באותו הרגע ומזין אותו לחשבון הלווה. בתהליך ההפוך שבו ההלוואה נפרעת, הבנק מוחק את כספי הקרן ומוציא אותם אל מחוץ למחזור הכספים. במילים אחרות בזמן ההלוואה הבנק מייצר כסף עבור הקרן וכאשר כספי ההלוואה חוזרים, הבנק למעשה משמיד את הכסף שייצר בתחילת התהליך עבור הקרן.
בהחזר הריבית הבנק מטפל בדרך שונה. הריבית שחוזרת לבנק לא נמחקת ממאזניו (בניגוד לקרן) ומשמשת אותו לצורך כיסוי הוצאותיו, כמו למשל תשלום משכורות לעובדים, תשלומים לספקים, דיבדנדים לבעלי מניות, וכן תשלומי ריבית למפקידים. כלומר הריבית, בניגוד לכספי הקרן שנפרעו, בסופו של דבר חוזרת למשק ולמחזור הכספים הפעיל.
אם נחזור לדוגמת האי הבודד אבל הפעם תחת כללי המערכת הנוכחית – בוב הבנקאי מקבל בחזרה 100 מטבעות שנפרעו מאליס, כאשר 10 מתוכם נועדו לכיסוי הריבית. בוב לוקח את ה-10 מטבעות האלה ומחזיר אותם למשק, נגיד על ידי רכישת שירותים או סחורות מאליס. כעת יש לאליס את כל המטבעות שחסרו לה בדוגמא הראשונה כדי להשלים את החזר ההלוואה במלואה – סה"כ 110 מטבעות (100 עבור הקרן שהחזירה כבר + 10 ריבית שחזרו לאליס מבוב הבנקאי). כל זה מבלי שאליס תצטרך לקחת הלוואה נוספת. תאורטית בצורה כזו ניתן להחזיר את כל ההלוואות במשק מבלי לקחת הלוואה חדשה נוספת.
ובכל זאת אם מסתכלים על גרף החובות בכל העולם רואים שלאורך זמן הוא עולה בהתמדה. מקרה כזה יכול להתרחש רק אם בוב הבנקאי ישמור את הריבית שהחזירה לו אליס אצלו ולא יחזיר אותה שוב למחזור הכספים. בעולם האמיתי זה לא ממש משנה אם הגורם שאוגר את הכסף הוא בנק, עסק, או משק בית. בעיה זו נוצרת בלא קשר לזהות המחזיק בכספים שהתקבלו. יתר על כן, אין חשיבות רבה לאופן שבו התקבל הכסף, האם כתשלום ריבית או כתשלום על סחורות או שירותים שסופקו. ובכל זאת – נשאלת השאלה מדוע שבוב הבנקאי או הבנק לא יחזירו את הריבית חזרה למשק וישתמשו בה לצורך תשלום משכורות או רכישת נכסים וסחורות? מדוע שישאירו את הריבית אצלם "בכספת" ללא שימוש?
גרף החובות בבריטניה (זהה לגרפים בשאר המדינות)
פה נכנס נושא ההון שמחזיק הבנק. תקנות הבנקאות דורשות שהבנק יחזיק הון "בצד" למקרה של משבר. רמת ההון בבנק אמורה להשמר מעל לאחוז מוגדר של ערך ההלוואות ונכסים אחרים בסיכון המצויים בידי הבנק. הבנק יכול להשיג הון כזה על ידי החזקת חלק גדול יותר מן הרווחים המתקבלים מעמלות, היטלים וריביות. המשמעות היא הפחתה בהתאם של הסכומים המוחזרים על ידו אל מחזור הכלכלה. לחלופין, הוא יכול גם להנפיק ולמכור יותר מניות או אג"ח. בכל מקרה, כאשר בנקים בונים את הונם, הם שומרים את הכסף אצלם ובכך מפחיתים מכמות הכסף במחזור הכלכלה.
הדרישה להלוואות נוספות כתוצאה מאגירת כסף
הבעיה אף נרחבת יותר. אם הבנקים מוציאים כסף ממחזור הכלכלה בעת הגדלת הונם, נוצרת דרישה להלוואות נוספות. העניין שכך אמור לקרות גם כאשר מוצא כסף ממחזור הכלכלה על ידי אגירה מצד משקי הבית והתאגידים. תאגידים ומשקי בית אוגרים כספים בראש ובראשונה כאשר הם מתירים לכספים שקיבלו בתמורה לעבודה או מכירה להצטבר בפיקדונות הבנקים במקום להוציא אותם בחזרה אל המחזור הכלכלי.
כמה כסף נאגר בבנקים בצורה של הון עצמי או פקדונות של משקי בית ועסקים?
החשבונות הלאומיים של בריטניה מציגים את המאזנים המגזריים עבור משקי בית, תאגידים פיננסיים ובלתי פיננסיים ובנקים, מהם ניתן לגזור את אחזקות המזומנים ופיקדונות הבנקים של התאגידים ומשקי הבית. חלק מן הכסף מוחזק למטרות ביצוע עסקאות ויוזרם חזרה אל הכלכלה במהירות יחסית. בנקים לעומת זאת אינם אוגרים כסף בצורה של פיקדונות, אלא באמצעות הגדלת ההון שלהם, שאף הוא מופיע במאזנים שלהם.
הגרף להלן מציג את אותן הערכות של אגירת כספים באחוזים מן החוב הכולל של המגזר הפרטי. זהו הסכום המוערך על ידי הבנק האנגלי המרכזי כסך כל הלוואות הבנקים למגזר הפרטי בבריטניה, והלוואות חוץ בנקאיות מוצגות על ידי החזקת הלוואות למגזר הפרטי ואג"ח מבוססות חוב שהונפקו על ידי המגזר הפרטי בבריטניה. יש לציין שהלוואות חוץ בנקאיות כרוכות בהעברת כספים מן הרוכשים והמלווים אל מנפיקי ההלוואה ולכן לא מעורבת בהן אגירה.
המסקנה הנגזרת מהגרף היא שכ-30% מחובו של המגזר הפרטי יכול להיחשב ככסף שנאגר על ידי משקי בית, תאגידים ובנקים. במערכת הנוכחית, אגירה זו מוחזקת רובה ככולה במאזני הבנקים בצורת הון מוגדל והתחייבויות של פקדונות בלתי פעילים. הכספים האלה שנאגרים יוצרים דרישה להלוואות נוספות לצורך החזרת הכסף האגור. בשלב זה הבנקים צריכים לייצר הלוואות נוספות מעבר לקיימות כדי לענות על הביקוש. התוצאה היא סיכון לחוסר יציבות במקרה ויפרוץ משבר שימנע מהחייבים את היכולת להחזיר את הר החובות המצטבר. לחילופין הוצאה פתאומית של הר הפקדונות מהבנקים יכול ליצור בעיות נוספות כמו היפר אינפלציה, מצה של "ריצה אל הבנק" או ערעור בסיס המערכת.
הפתרון האפשרי
מערכת מוניטרית יציבה שבה גוף ריבוני כבנק מרכזי ייצר כסף במקום הכספים המיוצרים על ידי בנקים בצורת אשראי, לא בהכרח תפחית את הצורך בהלוואות לשם החזרת הכסף האגור. מנגד מערכת כזו תפחית הן את הסיכון המערכתי, והן את היקף ההידרדרות המהירה של החוב שאינו בר קיימא. יצירת כסף ריבוני תפחית בנוסף את התלות בחוב של המגזר הפרטי לצרכי צמיחה.