מה שהסעירה אתמול את הרשת התרחשה ביציאה מבית המשפט. איל ההון פושט הרגל אליעזר פישמן יצא נסער מהדיון בו הוחלט על כינוס נכסיו. "לכי קיבינימט" ו"ביקשתי ממך לא לפנות אלי יותר, בסדר?" הטיח בכתבת הכלכלית של ערוץ 2, עמליה דואק, שארבה לו מחוץ לדלת בית המשפט ורדפה אחריו. "אני לא אעוף לך מהעיניים. מותר לך לבקש מה שאתה רוצה – אני עושה את תפקידי", הגיבה דואק.
צר לי, אבל אתמול דואק לא עשתה את תפקידה. ההישג הכי גדול שלה מאותו עימות הסתכם בלהטריף אדם מבוגר שנמצא בשיאה של סערת רגשות, ולסחוט ממנו התבטאות מכוערת. אין פה שום חידוש עיתונאי מלבד ניצול מצוקה בשביל להשיג רייטינג גבוה – פעולה שמאפיינת יותר תכניות כמו "האח הגדול" ולא עיתונות כלכלית חוקרת. מבחינת הצופה לא היה באייטם הזה כל ערך מוסף מלבד קבלת מנת הדם היומית שלו והפעם עוד נגד מישהו שנוא שעשק אותו.
פישמן הוא לא הבעיה. אם נאמר את האמת – זה גם ממש לא משנה מה היה לו להגיד ביציאה מאולם בית המשפט. מעניין היה הרבה יותר לשמוע את אלה שהיו אמורים להגן עלינו מפניו. פישמן הרי בסך הכל ניצל מערכת שמנוהלת על ידי רגולטורים שאינם מתפקדים, ראשי בנקים שחששו מכותרת לא מחמיאה בעיתון שלו, פוליטיקאים שדאגו לעתידם יותר מאשר לכסף שלנו ותקשורת רדומה.
ביום בו הוחלט על כינוס הנכסים של פישמן – עדיף היה אילו דואק ועמיתיה היו אורבים עם המיקרופונים דווקא למפקחת על הבנקים שלא מנעה את המשך מתן ההלוואות לפישמן מטעם בנק הפועלים, גם כשהיה כבר ברור לכולם שלא יחזיר אותם. או לחילופין מחכים לראשי הפועלים ולאומי מתחת לביתם כדי להציק להם בשאלה מדוע אפשרו לפישמן לצבור חובות עתק של 4 מיליארד שקל מבלי שאף אחד מהם עצר את הטירוף.
אבל עזבו את פישמן – הוא מקרה אבוד. קחו למשל את יצחק תשובה שעומד לקבל ממש בקרוב מאות מיליונים מכספי הפנסיה שלנו בשביל עסקי הנדלן שלו בחו"ל. שוב נדל"ן ושוב כספי פנסיה – כל זה ארבע שנים אחרי שהעלים את הפנסיה שלנו במיזם הנדל"ן הכושל והשערורייתי שלו ושל נוחי דנקנר בלאס-וגאס. גם פה לא ראיתי אף עיתונאי שרץ אחרי מנהלת רשות שוק ההון דורית סלינגר, ואחרי יו"ר הרשות לניירות ערך שמואל האוזר, שמאשרים לו את ההרפתקאה הזו בפעם השניה?
עמליה דואק היא עיתונאית צעירה ומוכשרת שלא פעם גם תקפה באומץ את הבנקים על יחסם המועדף לטייקונים. הבעיה אינה בעיתונאית כזו או אחרת אלא בשיטה. מי שסבור שהמארב המיותר של חדשות ערוץ 2 אתמול הוא מקרה לא מייצג, מוזמן לצפות בכתבה ששידרה אותה חברת חדשות.במגזין הדגל שלה, "אולפן שישי", בשיש האחרון, שהוצג כתחקיר שיחשוף את הסיבות ל"נפילת הטייקונים".
הכתבה היתה מעניינת לצפייה, ערוכה היטב, וסיפקה טעימה של מבט לאחור על טירוף ההפסדים של מיליארדים על גבי מיליארדים מכספי החוסכים. רק בעיה אחת: לא תמצאו שם שום מילת ביקורת על מי שהיו אמורים לפקח על הטירוף הזה, להבחין אותו ולעצור אותו. לרגע ניתן היה לחשוב שרוח אלוהים היא זו שהביאה עלינו את הטייקונים והיא זו שגם העלימה אותם. מסתבר שהכל היה אסון ללא אשמים – לא בנק ישראל, לא הבנקים, לא הרגולטורים, לא הדירקטורים, לא הממשלה וכמובן לא התקשורת, שכמו חברא קדישא מגיעה רק כדי לארגן את ההספדים.
נראה שקריסתו של פישמן, בעל החוב הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר משהיא משמשת סימן לגסיסתם של הטייקונים, היא סימן גדול עוד יותר לגסיסתה של העיתונות הכלכלית החוקרת בכלי התקשורת החזק במדינה.
ערן הילדסהיים הוא עורך ומייסד הבלוג "הכלכלה האמיתית", פרשן בלילה כלכלי וחבר בקרן התחקירים העצמאית