סקר גיאוקטוגרפיה שפורסם לאחרונה מצא ש61% מהציבור הישראלי מרגיש שהוא משלם עוד כ320 ש"ח על סל מוצרים ביחס לשנה שעברה. לעומת זאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהיא זרוע ממשלתית רשמית, טוענת שאנחנו מדמיינים וסל המוצרים שלנו התייקר ב7 ההשנים האחרונות בפחות מ4%. בשביל להבין את הפער הזה צריך לחזור שני עשורים אחורה.
הסיפור שלנו מתחיל בשנות ה-90 אז ישבה ועדה של כלכלנים וסטטיסטיקאים, שהחליטה באופן תמוה לשנות את שיטת המדיד ולהוציא את מדד מחירי הדיור מחישוב האינפלציה של הלמ״ס. האינפלציה באותה שנה צנחה אז בבת אחת בעשרות אחוזים. אבל כאן לא נגמר הסיפור.
במדידת האינפלציה מוסיפים עוד פונקציה תמימה להפליא הנקראת רגרסיה הדונית. המשמעות היא שהלמ״ס מעריך שאנחנו מוכנים לשלם יותר על מוצרים, רק מכיוון שהם השתפרו מבחינת איכותם. כך למשל איכות המחשבים שאנחנו רוכשים משתפרת משנה לשנה. לכן, אם מחיר המחשב עולה, רק חלק מהעלייה במחיר יכנס לחישובי האינפלציה כי האיכות שלו השתפרה וזה קורה גם אם אין לרוכש שום אלטרנטיבה לרכוש דגם זול יותר. יותר מכך, אם מחיר המחשב יישאר יציב, בנתוני הלמ״ס ירשמו זאת כאילו מחירו ירד.
המניפולציות הן כה רבות עד כדי כך שהסטטיסטיקן הראשי בלמ״ס, פרופ׳ שלמה יצחקי, הודה באפריל 2012 כי סל המחירים לצרכן שעל פיו נמדדת האינפלציה, לא משקף את סל המוצרים של האזרח. לדבריו מחירי המזון והדברים שנמכרים בסופר אינם מייצגים את הסל אותו בודק הלמ"ס. יצחקי לא פסל את האפשרות לכנס שוב וועדה על מנת שזו תתאים את המדידה למציאות, אבל לפני שזה קרא הוא פוטר מתפקידו במפתיע חצי
שנה אחרי התבטאות זו, פרופ ירון זליכה, שמבין דבר או שניים בחישוב האינפלציה מאז היה החשב הכללי במשרד האוצר, טען שרק ב2011 לבדה היה שעור האינפלציה האמיתי בישראל כפול מכל האינפלציה שדווחה בכל שמונה השנים האחרונות.
הצגת אינפלציה נמוכה היא אינטרס קריטי כיום של בנק ישראל ומשרד האוצר. ניתן רק לדמיין את הכאוס שהיה מתחולל במדינה אילו רק היו מפרסמים את המדד האמיתי. אינפלציה כמו זו שמתאר זליכה, היתה מחייבת את בנק ישראל להעלות את הריבית באופן דרמטי כדי ליצב את רמות המחירים פה. עלית ריבית דרמטית היתה מהווה את תחילתה של קטסטרופה נדלנית ופיננסית פה בישראל. זו לא הערכה שלי אלא מסקנת דו"ח מפורט של מחלקת המחקר של בנק ישראל .
זה לא סוד שבבנק ישראל רוצים לשמור על רמת אינפלציה נמוכה שנעה בין אחוז לשלושה אחוזים בשנה. בבנק ישראל יודעים היטב שהריבית הנמוכה הופכת את האזרחים למכונות לייצור כסף, במקום הכסף הרב שנכנס מייצוא עד המשבר של 2008. בכל פעם שאזרח לוקח הלוואה חדשה, הוא מכניס לשוק כסף חדש. וככל שהריבית תהיה נמוכה יותר, כך יהיה יותר כדאי ליותר אזרחים לקחת יותר הלוואות ובכך ליצר יותר כסף למשק . הבעיה היא שעליה בכמות הכסף גרמה לאינפלציה דו ספרתית בשוק הדיור, אבל פה כאמור יש כבר מי שדואג להציג אינפלציה נמוכה באופן מלאכותי ,כדי לאפשר את קיום המערכת.
כך בעצם משמר בנק ישראל מדיניות שהיא בבחינת להיות עם ולהרגיש בלי. למרות שאזרחי ישראל מרגישים היטב את השחיקה של שכרם בגלל עליות מחירים, בבנק ישראל ובאוצר מתנהלים על פי סטטיסטיקות מנותקות מהמציאות. התוצאה היא אבדן אמון במערכת, וראשי מערכת שהולכים ומתנתקים מהעם.