סין מבטלת את ההגבלה על ילודה לאחר 40 שנות כפיה, לא בשל ההתחשבות בזכויות היסוד של אזרחיה, אלא כי היא חייבת להאט את שעון החול הדמוגרפי. האוכלוסיה מזדקנת ובהתאם עולה הנטל הכלכלי על המדינה, שמספקת שירותי רווחה בסיסיים לאזרחיה. אבל מדינת הרווחה צריכה להישען על אוכלוסיה צעירה, בגיל העבודה, שעובדת, תורמת לתוצר ומשלמת מסים ודמי ביטוח לאומי, שמממנים את השירותים לאוכלוסייה המבוגרת, שחלקה היחסי באוכלוסיה הולך וגדל במהירות.
חוסר האיזון בין אוכלוסיה מבוגרת (שאיננה עובדת וזכאית לקצבאות) לבין אוכלוסיה צעירה בגיל בעבודה (שמשלמת מסים וביטוח לאומי) הוא הסיוט של מדינת הרווחה המודרנית. חושבים שסין לבד בסרט הזה? איפה, ממש ממש לא. מדינת הרווחה המודרנית, כולל זו הישראלית, וכך גם באירופה, סקנדינביה וארה"ב, מתמודדת עם אתגרים חדשים ומשמעותיים שהדמוגרפיה היא רק חלק קטן מהם. אני מלמד על הקריסה הצפויה של מדינת הרווחה המודרנית בקורס שנקרא אתגרי כלכלה וחברה במאה ה-21.
מנכ"ל הביטוח הלאומי כבר מציג שנים במצגות את תאריך היעד שבו הביטוח הלאומי בישראל יעבור לגירעון אקטוארי, וקופתו תתחיל להתרוקן מהר יותר מאשר היא מתמלאת. זה צפוי תוך 25-30 שנה. במונחי תכנון לאומי ובניה מחדש של הכלכלה הלאומית, זה ממש מעבר לפינה. אנחנו כבר בדקה ה-90 ולא תינתן לנו הארכה. ולאלו שחושבים שזו סערה בכוס מים כי תמיד אפשר להלאים את הביטוח הלאומי ולתקצב אותו במסגרת התקציב השוטף, אבשר כי גם למדינה לא יהיו משאבים לעשות זאת. מדוע? כי ברקע מתנהל תהליך נוסף, רב חשיבות, שההשפעה שלו על שוק העבודה בכלל ועל כל עמודי התווך של הכלכלה המודרנית צפויה להיות דרמטית. אבטלה טכנולוגית, כלומר אבטלה המונית, דו ספרתית גבוהה, צפויה להיות תוצאה בלתי נמנעת של התפתחות הבינה המלאכותית, לימוד מכונה, רובוטיקה חכמה, הדפסת תלת מימד וחידושים טכנולוגיים נוספים.
הרובוטים יוציאו ממעגל העבודה לא רק את העובדים במרכולים (Amazon go), או את נהגי המוניות (מכוניות אוטונומיות), ולא רק את עובדי הצווארון הכחול בפסי הייצור, אלא גם את עורכי הדין, הרופאים, יועצי ההשקעות, המורים ושאר מקצועות המיינסטרים והצווארון הלבן. מחקרים עדכניים מוצאים כי תוך 2 עשורים יימצאו 48% מהמשרות בסכנה בשל הקידמה הטכנולוגית. זה נכון לגבי ארה"ב, ונכון כמעט באותה מידה והיקף לגבי ישראל.
מדינת הרווחה יודעת להתמודד עם אבטלה של 5%, 10% ובמקרי קיצון גם של 15% או אפילו 20%. אבל מה יקרה כשמחצית מהאוכלוסיה, ויש הגורסים שיותר, תסתובב ברחובות חסרת תעסוקה? אין בנמצא דגם של מדינת רווחה מודרנית או בכלל מדינה מערבית מתוקנת, שמסוגלת לקיים לאורך זמן את האוכלוסיה שלה ואת הכלכלה שלה במצב של אבטלה טכנולוגית המונית שכזו. פתרונות לא חסרים, מרביתם הזויים, והממסד הכלכלי המסורתי טומן את ראשו בחול ונוקט באסטרטגיה של בת יענה. לסטודנטים שלי אני מדגים את זה כך: שקף האתגרים שמציבה המאה ה-21 בפני מדינת הרווחה המודרנית מוצג על המסך ואני מכסה את עיניי ב-2 ידיים ומדקלם בטון מונוטוני: "לנו זה לא יקרה, לנו זה לא יקרה, לנו זה לא יקרה"…… לכן הסינים יכולים להתחיל להביא לעולם 3, 4, ו-5 ילדים במשפחה זה יעזור להם כמו כוסות רוח למת.
יאיר לפיד, כתב לאחרונה פוסט בו הוא מסביר שהמצוקה של העולם יכולה להיות ההזדמנות הגדולה שלנו, כי הרי אנחנו מעצמה טכנולוגית ואם נדאג לכך ש-40% מהעובדים בישראל יהיו מתכנתים, מפתחים, אנשי מערכות וסטרטאפיסטים, ישראל תרוויח בגדול מהקטסטרופה התעסוקתית והכלכלית שהעולם צועד אליה בבטחה. גם על החזון הזה של יאיר לפיד, אני אומר שמדובר בחלומות באספמיה. אבל את ההסבר לזה אני אשאיר לפוסט אחר.
היוזמה לתשלום הכנסה בסיסית אוניברסלית ( UBI ) היא אחד הפתרונות המוצעים שאני צופה להם עתיד חיובי, לא בגלל שזה מודל מושלם, רחוק מזה, אלא פשוט בגלל שלא תהיה לאנושות ברירה אם היא חפצת חיים. אלא שבינתיים מרבית האידיאולוגים שתומכים בה חושבים שמטרתה לאושש את השיטה הכלכלית הנוכחית, לעודד יזמות ולהחזיר מובטלים לשוק העבודה. שוב פעם חלומות באספמיה. רק למעטים נפל האסימון שאי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור, ושהקפיטליזם סיים את תפקידו ההיסטורי ויחד איתו גם מדינת הרווחה המודרנית במתכונתה הנוכחית.
המטרה של היוזמה לתשלום הכנסה בסיסית אוניברסלית לא יכולה להיות להציל את הכלכלה הנוכחית ולחזק את מודל הצמיחה והתעסוקה המלאה. להיפך. מטרתה היא לספק לכל אדם באשר הוא סל מוצרים ושירותים חיוניים ברמת חיים נורמלית ומוסכמת בכפוף להשתתפות שלו בתוכנית לאומית-חברתית שתמנע בטלה כרונית, ותסייע לכולנו להתמודד עם מה שהסוציולוגים מכנים "בעיית הפנאי". כך נהיה כולנו פטורים מהצורך לעבוד למחייתנו, ונוכל להיות שותפים בשיטה כלכלית-חברתית שממוקדת בצמיחה של האדם, במקום בצמיחה של התוצר הלאומי הגולמי ושל הצריכה הפרטית. נקים ביחד כלכלה שמטרתה לשרת את האדם שבנו, במקום שאנו נשרת אותה.
רונן אביגדור הוא מנכ”ל מנורה מבטחים קרנות נאמנות לשעבר ומרצה לכלכלה חברתית ולצרכנות פיננסית נבונה