כשצועדים ברחובות תל-אביב אי-אפשר שלא להבחין בהם. הם עומדים בפינת הרחוב, בצדי הבניינים, לאורך שבילי האופניים. בפארק הירקון הם מפוזרים בהמוניהם. ספסלים. המתקן הטריוויאלי הזה הוא חלק בנאלי מהנוף של תל-אביב; ודווקא הבנליות הזו הופכת אותו לכל כך ברוטאלי. הדבר החל לפני מספר שנים, אולם לאחרונה ניתן לצפות בכך יותר: במקומות שונים ברחבי עיר הותקנו על הספסלים מעין מחיצה מתכתית פשוטה בצורת האות ר'. קיבעו אותה לספסל, בדיוק במחציתו, וכך היא מונעת מהמעוניין בכך (ויש להדגיש, המעוניין לרוב הוא חסר-בית) לשכב על הספסל, לנוח, לישון.
יש להניח שרובנו לא שמים לב למחיצה הזו כשאנו חולפים על-ידה או אפילו כשאנו נחים לרגע-קט ועוצרים למנוחה מעיסוקנו. אולם לפעמים הדבר שהעין אינה מסתירה, אלא הראש – הוא דכאני יותר. המחיצה המתכתית המכוערת, שלבטח יכולה לזכות לביקורת נוקבת מצדם של מעצבים, מספרת סיפור חברתי מכוער ואלים.
מדוע לפיכך הותקנה המחיצה? תשובה לשאלה הזו היא מעט חמקמקה; אולם היא מזדקרת לעיני כל אדם המעוניין להקדיש לכך דקה מחשבה. המחיצה המתכתית, שהתקנתה נמשכת דקה ספורה ועלותה לעיריית ת"א אינה יותר משקלים ספורים, היא אמצעי, כלי, להדרה ודחיקה של חסרי-בית מהמרחב הציבורי. השוהים בפארק הירקון אינם רוצים לראות חסרי-בית נחים בפארק בזמן שילדיהם מתנדנדים בנדנדה; המתגוררים במפגש הרחובות זמנהוף ושלמה המלך וברחוב מיכל אינם רוצים שעל הספסל ברחוב שלהם ינוח חסר-בית; כך גם ברחובות רבים אחרים. המחיצה המתכתית מדברת בשפה של סימנים והיא מסמנת לחסרי-הבית בשקט, בצנעה, בלי שזה יטריד את מצפונם של התושבים, בעלי-הבתים, "עופו לנו מהעין".
ברור, העירייה לא הייתה מציבה שלט: "כאן אסור לאנשים מחוסרי-בית לנוח בצורה אופקית" ואינני מדמיין שוועד שכונה או רובע כלשהו ברחבי העיר היה מציב שלט דומה על דעת עצמו. אחרי הכול, יאמרו, זה לא יאה ואינו מוסרי. אבל אותו חסר-בית, אחד מסביבות כ- 1000 חסרי-בית השוהים (מתגוררים) ברחובותיה של ת"א, יודע שהמחיצה הזו נועדה אך ורק בשבילו; רק למענו ולא בשביל אף אחד אחר התקינה אותה העירייה. המחיצה, יש לקבוע, היא אוניברסלית: היא שוללת את הזכות למנוחה אופקית מכל בן-אדם ללא הבדל דת, גזע ומין. אבל אותו אחד שיש לו בית – ובה אף מיטה – אינו נדרש לספסל נטול מחיצות שימנע ממנו לשכב בתור שלולית מים בימים הגשומים או להימלט מחומו הלוהט של הבטון בימי הקיץ הלוהטים. איפשהו, מתישהו, מישהו קיבל החלטה בת"א שלשבת על ספסל מותר, אבל לשכב עליו אסור.
בפועל, המחיצה היא שיטה זולה (ואפקטיבית?) לשינוע אוכלוסיות. את הזבל הפיסי העירייה מנקה ומסלקת לאתרים מתאימים, את הזבל האנושי לא מנקים אצלנו – פשוט מזיזים אותו למקומות אחרים, שאינם בולטים לעין. הנה נושא לעבודה מקורית לסטודנט לאדריכלות: מיפוי הספסלים שבהם הותקנה מחיצה בת"א והניסיון להבין את התיאוריה והמעשה בדבר.
המחיצה המתכתית מעלה שאלות רבות: מדוע ברחוב מיכל הותקנה מחיצה אולם ברחוב ליד לא? מי האדריכל, בעל הסמכות לקבוע איפה יותקנו המחיצות? ואולי לא מדובר על "הוראה מגובה" אלא זו יוזמה "מלמטה" של עובדי העירייה הפועלים לרווחת התושבים? אולי קיים נוהל: "עובד עירייה יקר, במידה וציפית או דווח לך על ספסל עליו ישן מחוסר-בית דווח לממונים עליך על מנת שנתקין עליו מחיצה". ורגע, פעם גם אני שכבתי לנוח על ספסל למשך חצי שעה כשהקדמתי לישיבה בתל-אביב. האם הנוהל דורש לדווח על מצב בגדיו וניקיונו של האדם הנצפה במצב אופקי על ספסל? מי ייצר את המחיצה? האם עיריית תל-אביב קונה מחיצות בסיטונאות מחברות זרות או שמא מדובר על מסגריה שייצרה את המוצר לבקשתה של העירייה? למעשה, בחינה של המחיצות מגלה שישנם סוגים שונים של מחיצות. האם דובר על התקנת המחיצה בישיבה של מקבלי החלטות בדרג כלשהו או שזו יוזמה ספונטנית? האם מישהו מחברי מועצת העיר הביע התנגדות על ההחלטה להציב מחיצות על ספסלים? האם מישהו, מתישהו, הביע התנגדות מפורטת לפני המערכת?
ההחלטה על התקנת המחיצות היא הלכה למעשה התערבות בזכותם של אזרחי המדינה חסרי-הבית לשכב על ספסלים. אני מודע לעובדה המצערת שהמשפט הזה יישמע לרבים מגוחך, שעשוע אינטלקטואלי יש שיאמרו, אבל מחיצות יכולות להיות רק ההתחלה כפי שניתן ללמוד ממקרים דמים ברחבי העולם. תושבים רבים בלונדון זעמו רק לאחרונה על כך שברחבי העיר הותקנו מעין דוקרנים (spikes) במקומות אסטרטגיים שימנעו מחסרי-בית לשכב ולנוח. התופעה הזו אינה מקומית והיא הגיעה לארה"ב, קנדה, סין ומקומות אחרים. התופעה של התקנת דוקרנים בכדי למנוע מנוחה מחסרי-בית מלמדת שדינם של מחוסרי-הבית אינו שונה מהותית מאלו של יונים סוררות המלכלכות את אדני החלונות. מתי עיריית תל-אביב תתחיל לתקוע מסמרים במקומות אסטרטגיים בעיר שימנעו את מנוחת חסרי-הבית?
אינני דן פה בשאלה האם עיריית תל-אביב מטפלת כראוי בבעיה של חסרי-בית. גם במידה והיא מטפלת בסוגיה זו כראוי, הדבר אינו קשור כלל לתוצאות הקוסמטיות בלבד של המחיצה שהותקנה על הספסל ולמשמעויותיה; המחיצה אינה גורמת לכך ש"מרכז שירות לדרי רחוב" ואמצעים אחרים שרשויות הרווחה נוקטות בהם הופכים ליעילים יותר. יטענו כנגד המחבר (המתגורר ביישוב כפרי) שהוא לא היה רוצה שמול ביתו ישן חסר-בית ושילדיו יפחדו ללכת לרחוב לבדם. אכן, נכון הדבר. אולם האם חוסר הרצון שלי שבספסל הציבורי בשכונתי ינוח חסר-בית הופך את התקנת המחיצה לפעולה מוסרית וחברתית?
האמת המרה היא שעיריית ת"א יודעת שהצבת המחיצה היא מעשה "לא-יאה" לכן צריך לשקר במצח נחושה לציבור. ב-2008 בתגובה לגרפיטי שרוסס ליד ספסלים בעלי מחיצות מסרה העירייה ש"הספסלים בעלי המעקה במרכזם הוצבו לרווחת הציבור, ונועדו לקשישים ולאנשים מבוגרים לקום ללא קושי מהספסל". האמנם?
בתשובה לפנייתי להנהלת פארק הירקון נכתב לי ההפך: הותקנו מחיצות בעשרות ספסלים (מתוך 850 ספסלים) בפארק מכיוון שהמחיצה (ציטוט) "מונעת 'השתלטות' על הספסלים" ע"י חסרי-בית. הסיבה מדוע השלטונות נדרשים נדרשו לשקר חושפת את הברוטאליות שבמחיצה.
הדיונים שהתנהלו בשנים 2011-2013 בעקבות עתירה של "האגודה לזכויות האזרח" כנגד מדיניות של עיריית תל-אביב לסלק את חסרי הבית משטחים ציבוריים מגלה טפח מעמדת העירייה. באחד הדיונים בבית המשפט טען עו"ד מטעם העירייה כי "אין שום מדיניות ובוודאי לא כוונה להעביר את שוהי הרחוב מהמרחב הציבורי". אמנם הדיון לא נסב על ספסלים, אלא על החרמת ציוד של חסרי בית ע"י פקחים – אולם מתברר שלא תמיד צריך "מדיניות" מפורטת וכתובה, אלא מספיק להתקין מחיצות. לא ניתן לפרש את המחיצות אחרת מאשר כוונה להעביר את חסרי-הבית מהמרחב הציבורי ולכן הכרזתו של העו"ד היא שקרית. התקנת מחיצה היא יישום יצירתי של מדיניות סילוק אוכלוסיות "לא-רצויות", הזוכה להשלמה ממהלכי חקיקה, הפעלת כוחות-שיטור ושאר אמצעים לארגון המרחב הציבורי בהתאם לסט ערכים אכזרי.
הייתי רוצה שעיריית תל-אביב תסיר את כל המחיצות. הייתי רוצה שיקום קול מחאה נגד המחיצה האומללה. אינני מצפה להפגנות של תושבי העיר שבהם יונפו שלטים בהם ייכתב "בואו, בואו לנוח אצלנו בספסל הנוח שבשכונה". אולם בדמיוני אני רואה את תושבי השכונות יוצאים עם כלים ומפרקים תוך דקות ספורות את המחיצות. כותרות העיתונים יכריזו על "מחאת הספסלים", פרשנים יכתבו על "מרד אזרחי" ועל כך שהציבור "מחזיר לידיים שלו" את המרחב הציבורי. יהיה מי שייטען שפירוק המחיצות הוא לא רק מעשה פיסי אלא מהלך בעל השפעות חברתיות ותודעתיות מרחיקות לכת.